בלוג

פרספקטיבה

כשאני רוצה לקבל פרספקטיבה לנושאים כאלה ואחרים שאני דנה בהם עם עצמי ארוכות ומשקיעה בהם אנרגיה מחשבתית עודפת, אני חושבת על בת המצווה שלי כמשל.
לא, לא בקטע של וואו איך השתניתי, וכמה זו הייתה נקודת מפנה בחיי. זה היה בשנות האלפיים המוקדמות פור קרייסט סייק, שום דבר שכלל את פלטת הצבעים, הגזרות ויתר הגרוטסקות שאפיינו את העשור הזה (אני מצביעה עלייך, קריס מורנה), לא יכל להיחשב כמשהו פוקח עיניים.
אז באיזה קטע בעצם?
וול, ממש רציתי בת מצווה.
כאילו, ממש.
ולא כזה במועדון נוער שסק ביהוד עם בייגלה ולטינוס. רציתי את כל השבאנג. אולם, שמלה, מחרוזת שירי עיראקית בכיכובו של אחי המזמר.
וההורים שלי, שאף פעם לא הצליחו לסרב לי (בת זקונים וזה), נעתרו לבקשה. וסגרו לי אולם. ודי-ג'יי. וצלם. ובוק מוגזם שישמש מקור בלתי נלאה למבוכה לדיראון עולם. וכל כך התרגשתי, והזמנתי את כל הכתה. ודיברתי על זה מלא, והתרגשתי עוד קצת. ורק חיכיתי ליום הזה, בו אהיה מרכז העולם.
ואכן הגיע היום. זה היה באמצע מרץ וירד גשם. וכעסתי על אלוהים (זה היה טרום האתאיזם) שמעז להמטיר משקעים ביומי הגדול. והגעתי בשמלת המרשמלו שלי והבייביליס לאולם ברמלה והייתי בטוחה שאני מינימום הנסיכה דיאנה.
ונשאו אותי לתוך האולם לסאונד מעגל מתופפים, וכולם אמרו לי שאני יפה (בטח, מי לא אוהב עוגות) והייתי על גג העולם.
פאסט פורוורד קדימה,
אני בת 26. היום, כשמזמינים אותי לאירוע באולם עם תאורה גרועה בעיר גרועה עוד יותר, אני מבינה שזה פאקינג תיק.
צריך לצאת מהעבודה מוקדם, להוציא רכב, לעמוד בפקקים ולשים כסף על אוכל בינוני (במקרה הטוב) אלכוהול זול ומוזיקה גרועה. וכל זה, בשביל משהו זניח שאין לו משמעות לחיי. מה אכפת לי שנולדה לכם בת? כאילו, מברוכ, אבל אם זה לא אחיינית, איך זה משפיע עליי?
ואני חושבת על הילדה שהייתי. כמה הייתי קלולס לכל זה, וכמה הייתי בטוחה שכולם באים לחגוג את זה שאני נזר הבריאה, ולא הבנתי שגררתי 350 איש (מה לעשות, מזרחים) לרמלה בגשם כדי לחוות עוד אירוע נשכח.
כל זה בלי לציין איזה נטל זה היה להורים שלי להרים כזה דבר.
ועכשיו תגידו: "בסדר, היית ילדה, ברור שלא הבנת את הדברים האלו". אז אני אגיד: דברו עם זוג שעתיד להתחתן בקרוב. נראה כמה ההבנה הזו חלחלה אליהם וכמה הם לא בטוחים שכולם מחכים ומצפים לחגוג את אהבתם.
ועתה לפואנטה של כל המלל הלא פרופורציונלי הזה.
מה שמרגיש כמו הדבר הכי חשוב בעולם בשבילכם, סביר שהוא הבת מצווה ביום גשום ברמלה לצדדים האחרים הנוגעים בדבר.
כלומר, לא מעניין, לא מרגש ולא מעסיק אותם, מלבד המינימום ההכרחי של להגיע כי ההורים היו בבריתה של מיטל הנכדה שנולדה לפני 5 שנים.
וזה למה הלקוח לא חזר אליך, למה הדייט מאתמול עדיין לא שלחה לך הודעה ולמה הבוס מפיל עליך מלא משימות.
וזה בסדר. זה סך הכל סדר עדיפויות.
וזו בדיוק הפרספקטיבה שמאפשרת לי להבין שאפשר רגע להוריד את הרגל מהגז, לצמצם את כמות הלחץ ולקבל את זה שהשיט שלי הוא לא מרכז העולם, ושנקודת המבט שלי בהכרח לא משקפת מציאות.
ויש בזה משהו כל כך משחרר.

קארין אזולאי

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. כתוב יפה ומעורר מחשבה. טוב מדי פעם לרדת מהבמה באולם ברמלה, לשבת, להוריד את הכתר והאיפור – ולהזכר. אשקול לנסות ⁦בהזדמנות ♥️⁩

כתיבת תגובה

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin

איך בונים שפת מוצר?

בלוג השירות Seamless, שנפוץ בארה"ב, מציע משלוחי אוכל ממגוון מסעדות עד הבית – בהזמנה דרך אפליקציה. סיפור האהבה שלי עם סימלס החל בסתיו של 2015,

Read More »

על שפה וציפיות החברה

בלוג "תפסיקי לדבר איתי בעיראקית" אמרתי בכיתה ב' לאמי, בת ליוצאי עיראק שנולדה במעברת כפר ענא באור-יהודה. שם, העיראקית שימשה כמעט כשפה רשמית. עם התפתחות

Read More »
סגירת תפריט